כשרכוש תפוס זמנית כבר 7 שנים
זה היה עוד יום שגרתי בחייו של הִלל.
הפקקים לירושלים היו אותם פקקים, והקפה ממכונת האספרסו במשרד עו"ד שלו היה מר במידה המדויקת. אבל היום לא היה יום שגרתי. על שולחנו חיכתה החלטה של בית המשפט העליון, שהזכירה לו שלכל דבר יש סוף – גם לתפיסת הרכוש הזמנית שהמדינה כופה על לקוחותיו כבר שנים ארוכות.
הִלל הסתכל בהחלטה וקרא שוב את השורות שהחליטו על גורל הכסף והדירות של ראם וטל, שכבר מזמן שכחו איך מרגיש רכוש שלא תפוס. שבע שנים. כל כך הרבה זמן, שבמושגים משפטיים זה כמו נצח, ובמושגים אנושיים – כמו חיים שלמים.
שנים שהכסף נמצא שם ולא כאן, בחשבונות שהמדינה הקפיאה, ובנכסים שכמו עמדו קפואים, בלי תנועה, בלי דיירים.
ובכל זאת, שופטת בית המשפט העליון כתבה בהחלטה שלה, שהסיפור המשפטי הארוך הזה עדיין לא הגיע לסוף. כי חוק הלבנת הון מאפשר למדינה להחזיק רכוש, לתפוס אותו בכוח ובאופן זמני, עד להכרעה סופית.
זה נשמע הגיוני על הנייר, אבל הבעיה מתחילה כשעל הנייר הזה מצטבר אבק, וההחלטה הסופית פשוט לא מגיעה.
הלל הסתכל על ההחלטה, וחשב על ראם. הוא פגש אותו לא מזמן בבית החולים, עומד ליד מיטת בתו החולה, מנסה להסביר לה למה הוא שוב חוזר בלי בשורות טובות. ״המדינה עדיין תופסת את הכסף שלנו,״ אמר לו אז ראם בשקט, ״אני כבר לא בטוח למה, או מה הם מנסים להוכיח."
וזאת בדיוק הייתה הנקודה שהִלל לא הצליח להסביר עד הסוף לתום וראם. כי אחרי שבע שנים, כולם התעייפו – הנאשמים, הסנגורים – אבל החוק נשאר אותו חוק, עם אותן דרישות: אם המדינה חושבת שיש סכנה שכסף ייעלם, מותר לה לתפוס אותו בינתיים.
ועדיין, הזמן הארוך הזה התחיל להיראות להִלל כמו פסק דין בפני עצמו.
כעו"ד, הִלל ידע שבית המשפט מאזן בין זכויות הנאשמים לבין האינטרס הציבורי, אבל אחרי שבע שנים, הגבול בין המוצדק למוגזם נראה לו מטושטש מתמיד. הוא תהה איך אפשר להסביר לראם וטל, בשפה פשוטה, למה הכסף שלהם עדיין בידי המדינה. איך אפשר להסביר שזה זמני, כשהזמני מתארך והופך להיות קבוע?
הלל קרא שוב את ההחלטה. השופטת כתבה שגם היא רואה את המורכבות, ולכן הסכימה לשחרר חלק נוסף מהכסף שנתפס, מיליון וחצי ש"ח נוספים, בעיקר בגלל המצב הבריאותי של הבת. אבל השאר, הרוב המכריע, עדיין נשאר תפוס.
הלל הביט מהחלון. בחוץ החיים נמשכו, אנשים רצו לאוטובוס, שני ילדים אכלו גלידה ברחוב, אבל הִלל ידע שמתחת לשגרה מסתתרת דרמה גדולה, מאבק משפטי שקט שלא נגמר, שהקורבנות שלו הם בני אדם, שלפעמים החיים שלהם, כמו הרכוש שלהם, פשוט נתקעים.
הנה הסבר קצר של המושגים המשפטיים מההחלטה:
צו חילוט זמני הוא צו שמאפשר למדינה לתפוס באופן זמני נכסים או כספים השייכים לחשודים, כדי להבטיח אפשרות חילוט (החרמה סופית) אם יורשעו בעבירות (שמפורטות בתוספת הראשונה של חוק איסור הלבנת הון).
באילו נסיבות המדינה תופסת רכוש זמנית? המדינה יכולה לתפוס רכוש באופן זמני כאשר מוגש כתב אישום שכולל עבירות על חוק איסור הלבנת הון, כדי לוודא שהנכסים לא יוברחו לפני סיום המשפט.
איך מתנגדים לתפיסת הרכוש? בעל הרכוש יכול להגיש בקשה לבית המשפט, לטעון שאין הצדקה לתפיסה או שהיא מוגזמת, ולדרוש לשחרר את הנכסים או לפחות חלקם.
מה צריך להוכיח כדי שבית המשפט ישקול שחרור? כדי שבית המשפט ישקול שחרור רכוש שנתפס, צריך להוכיח שהתפיסה גורמת לנזק משמעותי, שחלף זמן בלתי סביר מאז התפיסה, או שהתפיסה מוגזמת ביחס לסכום העבירה המיוחסת.
הנה ההחלטה בעליון:
Commentaires